כהן רחמים נ' מטבחי הדקל בע"מ ואח'

פסק דין

זוהי תביעה בגין נזק גוף שנגרם לתובע בעת עבודתו בנגריית הנתבעת 1 שבוטחה ע"י הנתבעת 2. לטענתו נגרם לו נזק אורטופדי באירוע שהתרחש ביום 3.10.06 וגם נגרמו לו פגיעה בשמיעה וטנטון בשל חשיפתו לרעש במהלך שנות עבודתו אצל הנתבעת 1.

האירוע ביום 3.10.06.

התובע נגר מזה כארבעים שנה. שגרת עבודתו אצל הנתבעת 1 היתה כרוכה בחיתוך מוצרי עץ שונים, שאותם נהג ליטול מ"עגלות" שהוצבו בנגריה במקום קבוע. העגלות שטוחות ונמוכות, ועליהן הונחו לוחות (עץ, דיקט, פורמיאיקה וכו'). לעגלה אין דפנות ובחזיתה מוט מתכת עם ידית אחיזה (המכונה "חמור"). מוט זה מחובר לציר אופקי בחזית העגלה כך שניתן לכוונו. הוא עשוי להיות פרוש אופקית קדימה (למנח שטוח על גבי הרצפה), באלכסון קדימה (כך שניתן יהיה לגרור באמצעותו את העגלה), או מוצב אנכית (כך שהוא תוחם את גבולות העגלה).

ביום התאונה הספיק התובע לעבוד שעה וחצי או שעתיים כאשר התאונה התרחשה והוא מעד לדבריו על ידית הגרירה שהיתה מונחת על הרצפה. כך תואר האירוע בתצהיר התובע: "ביום 3.10.06 במסגרת עבודתי אצל הנתבעת מס' 1 הוטל עלי להרים 4 דיקטים כבדים בגודל 80X200 (להלן הלוחות) ולהעבירם אל מכונת הניסור, שם היה עליי לחתוך את הלוחות עפ"י המידות הדרושות, כאשר במהלך הפעולה של הרמת הלוחות מעגלה מסויימת ובדרכי אל המסור, נתקלה רגלי ביצול העגלה השניה ונפלתי..." בחקירתו הנגדית של התובע הוא אמר שאינו יודע קרוא וכתוב (אחר כך סייג זאת). ספק עד כמה הוא מבין את שכתוב בתצהיר, המשופע בטיעונים משפטיים ובחישובים שחורגים מהבנתו ומהשכלתו. דקויות ניסוח הן הקובעות את הרושם שמותיר טקסט – ודקויות אלה אינן של התובע עצמו. כך למשל, בקטע הקצר שצוטט קודם נאמר ש"הוטל" על התובע להרים 4 דיקטים כבדים. הרושם שנותר הוא שמישהו נתן לתובע הוראה ספציפית לבצע פעולה זו, על כל פרטיה. אלא שרושם זה מוטעה מאוד, לפי דברי התובע בחקירתו הנגדית: איש לא הורה לו אם ומתי ליטול את הדיקטים או כמה דיקטים ליטול בכל פעם – הוא היה עצמאי לחלוטין בקביעת הפרטים של דרך עבודתו.

הנתבעות טוענות שבעדותו, למעשה העיד התובע על סדר פעולות הפוך, דהיינו, שהתאונה קרתה לאחר שסיים לחתוך את הדיקטים (ולכן, מעד כשידיו היו פנויות ודבר לא הפריע את שדה ראייתו):

" ת. הדיקטים שלקחתי זה היה הפעם הראשונה שהלכתי להביא את הדיקטים,

ש. באותו בוקר?

ת. וחזרתי כן, וחזרתי ונפלתי."

האם התכוון התובע שחזר מהעגלה (ככתוב בתצהירו) או שחזר מעמדת העבודה אחרי החיתוך (כפי שהבין ב"כ הנתבעת)? בהמשך החקירה עומת התובע עם הטענה שבעת נפילתו לא היו הדיקטים בידיו והוא הכחיש זאת ברגש רב וטען שזה "שקר וכזב". מקור הטענה היה מנהל העבודה, אהרון ערוסי. הוא הצהיר שהתובע היה בדרכו לקחת לבידים מהעגלה כאשר נפל ובעת הנפילה כלל לא היו בידו לבידים. בחקירתו הנגדית התברר שהוא לא ראה את עצם הנפילה אלא הוזעק למקום אחריה וראה את התובע מוטל על הרצפה. הוא זכר שהתובע נכשל בידית של אחת העגלות אך לא ידע מה היה מקור ידיעתו. לא הובהר מה היה הבסיס לסברתו שהתובע נפגע בדרכו ליטול לבידים מהעגלה.

חיים סבן, שעבד באותו מקום עבודה שמע את רעש הנפילה וראה את התובע מיד אחריה. הוא העיד "ראיתי שמה את רחמים עם הדיקטים" ובמקום אחר בתשובות לשאלות בית-המשפט:

" ש. כשהסתכלת כבר הוא היה על הרצפה?

ת. היה על הרצפה., אמת.

ש. ומה עוד היה על הרצפה?

ש. היה הדיקטים האלה."

עד אחר, משה אביטל ראה גם הוא את התובע על הרצפה לאחר שנפילתו. גם הוא השיב לשאלת בית המשפט "מה ראית לידו" במילים (המהוססות למדי) "אולי פלטה שהוא הרים פלטה משהו, נפל עם הפלטה, לא יודע, משהו כזה."

המסקנה: נראה שהתובע נפל לאחר שנטל את הלבידים מהעגלה.

התובע טוען שהנתבעת 1 נכשלה בהפרה של חובת הזהירות שלה כלפיו וגם הפרה חובות חקוקות כאשר לא הסדירה שיטת עבודה בטוחה או סביבת עבודה בטוחה, פנויה ממכשולים. הוא לא הגיש חוות-דעת של מומחה לבטיחות, לא הוכיח ואפילו לא טען במה היתה שיטת העבודה פגומה. שיטת העבודה שנהגה בנגריה הובהרה היטב ומוסכמת על כל העדים. בסעיף 6 לתצהיר אהרון ערוסי נכתב: "שיטת העבודה היתה כזו: העובדים היו ניגשים לעגלות המשא, מורידים את ידית הגרירה של העגלה ממנה הם צריכים את הלבידים, לוקחים לבד, מרימים את ידית הגרירה וחוזרים לעמדת העבודה שלהם." בחקירתו הנגדית אישר התובע שזו היתה שיטת העבודה:

".. אצלנו יש 4 עגלות... שתמיד החמור למעלה... ואתה עובר, לוקח את זה, את הדיקטים, מוריד את החמור של הדיקטים, לוקח דיקטים, גומר מרים צריך להרים את זה בחזרה." (ההדגשה שלי, כאן ובכל מקום אחר בהמשך – י.ב.)

שיטת עבודה זו בוצעה תמיד בפועל. בחקירתו הנגדית (החל מעמוד 19) חזר התובע והסביר ש"מישהו" הוריד את ה"חמור" ולא הרים אותו בחזרה (למצב האנכי). כדי להסביר מדוע לא סבר שיש סכנה שאירוע כזה יתרחש אמר התובע: "5 שנים שלא קרה לי פעם אחת תאונה שם, 5 שנים עבדתי יום יום, לא קרה דבר כזה בחיים.". כפי שחזר התובע והדגיש ידית הגרירה שבה נכשל לא היתה על הרצפה "2 דקות" לפני שנכשל בה, כאשר הגיע אל העגלה על מנת ליטול את הלבידים. מכך נגזר שגם מעביד קפדן האוכף את שיטות העבודה במרץ לא יכול היה להספיק לגלות את המפגע ולסלקו. יתירה מזו: כאשר חרג העובד האחר משיטת העבודה האדם הקרוב יותר אליו (ומי שעשוי היה להבחין בכך יותר מכל אדם אחר בנגריה) היה התובע עצמו, שניצב צעדים אחדים מהמקום.